מה בין אבל לשמחה, ולמה גם נפוליאון התרשם מתשעה באב? הרב שלומי וייצמן, רב בית הכנסת חזון עובדיה באילת, מסביר מדוע חודש אב מתחיל בכאב אך טומן בתוכו גם תקווה גדולה. שיחה מיוחדת לרגל ראש חודש אב בתכנית "עצם העניין" עם אודי שכטר.
ביום שישי נכנסנו לחודש אב, תקופה עמוסת משמעות בלוח השנה היהודי, הנפתחת באבל ומסתיימת בנחמה. מיום שקיעת החמה החלו "תשעת הימים" ימי צער והגבלות שמטרתם להעמיק את זיכרון חורבן בתי המקדש.
הצום המרכזי, ט' באב, יתקיים השנה במוצאי שבת הקרובה, 2 באוגוסט, ויימשך עד ערב יום ראשון.
במהלך תשעת הימים נוהגים להימנע ממנהגי שמחה כולל אכילת בשר ושתיית יין, רחצה לשם תענוג, קניית בגדים, שיפוצים ובילויים. מדובר בתקופה שנועדה לעורר חשבון נפש אישי ולאומי. עם זאת, קיימות הקלות שונות במיוחד לנשים בהיריון, לילדים ולצורכי בריאות בימי הקיץ.
הבוקר שוחחנו עם הרב שלומי וייצמן מבית הכנסת חזון עובדיה באילת בתכנית עצם העניין עם אודי שכטר ברדיו אילת 102FM. בדבריו הסביר את רוח התקופה – ואת האיזון שבין אבל לשמחה:
"אב הוא חודש כפול חציו אבלות, חציו נחמה. אנחנו לא מצווים להיות עצובים אלא להמעיט בשמחה. יהודים תמיד צריכים להיות בשמחה, אבל כמו שלהבה עולה ויורדת כך גם השמחה משתנה לפי הזמן. באדר מגבירים, באב ממעיטים."
הרב וייצמן הוסיף כי הזיכרון ההיסטורי איננו רק עול, אלא גם מקור תקווה לעתיד:
"נפוליאון, שלא היה רב או אדמו"ר, ראה את תשעה באב ואמר: 'עם כזה שזוכר את העבר, זה עם שיש לו עתיד.' אנחנו מחוברים לעבר אבל זה עבר שמבטיח עתיד טוב יותר."
