כשהשגרה מתפרקת והאזעקות חוזרות, מיכל דליות מציעה להורים כלים פשוטים להתמודדות רגישה עם הילדים בבית – כולל פרסים קטנים וקשקושים על הקירות. האזינו לראיון עם מיכל דליות ראש התכנית להכשרת יועצות משפחה במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט.
בימים שבהם מערכת החינוך מושבתת שוב בגלל המצב הביטחוני, וילדים מתעוררים לאזעקות ולשגרה לא שגרתית, השאלה שמטרידה הורים רבים היא: איך משאירים את הבית יציב כשהכול בחוץ רועד? מיכל דליות, מחנכת ויועצת משפחתית, מציעה להסתכל על המצב בעיניים מציאותיות ובעיקר רגישות.
בריאיון לתכניתנו, היא מזכירה ש"ילדים מגיבים פחות למה שקורה ויותר לאיך שאנחנו מגיבים לזה". כלומר, מה שהילד רואה זו הדרך שבה המבוגר מתמודד: אם אנחנו לחוצים, כועסים, רצים לחפש חדשות או מצטיידים בלחץ – זה עובר אליו. אם אנחנו מצליחים לשדר רוגע יחסי, גם אם אנחנו בעצמנו לא שלווים לגמרי זו כבר התחלה של מענה רגשי.
דליות מדגישה שחשוב לתת מקום אמיתי למה שהילדים מרגישים. לא להשתיק פחדים, אלא להקשיב, לאשר, ולומר: "גם אני נבהלתי. זה באמת לא פשוט." התחושה שילד מרגיש שרואים אותו כבר מרגיעה.
ומה עושים עם הזמן בבית? לדעת דליות, לא צריך לנסות "להשתלט" על כל רגע. אפשר דווקא לשחרר להציע פעילויות שלא מתוכננות מדי, לתת חופש יצירתי, ולא לחשוש מקצת בלגן. "אם ילד רוצה לצייר על הקיר תנו לו. אחר כך נצבע. זה לא סוף העולם", היא אומרת. במצבים כאלה, גם משהו כמו הבטחה לפרס קטן או מה שמבוגרים נוהגים לכנות "שוחד" יכול לעשות פלאים. לילדים זו דרך להרגיש שיש להם למה לחכות.
לדבריה, דווקא בשעות האלה, כשהמסגרות הרגילות אינן, חשוב לנסות לבנות שגרה קטנה בתוך הבית: זמנים לאוכל, משחקים, אולי פעילות יצירתית אבל בלי לחץ ובלי דרישות מוגזמות. ובעיקר להישאר קרובים. הילדים מחפשים עוגן, ומבחינתם ההורה הוא זה שמחזיק את הספינה.
דליות מסכמת בעדינות: "לא צריך להיות מושלמים, רק מספיק בטוחים כדי שהילדים יוכלו להישען עלינו".
