הטבח בפסטיבל נובה הותיר עדויות מצמררות על גבול הבלתי נתפס. האזינו לראיון עם שלי בראל, בעלת דוכן בפסטיבל.
הזיכרון שלא עוזב
שלי בראל, שהפעילה יחד עם בעלה יואב דוכן בפסטיבל נובה ביום שבו התרחש הטבח בפסטיבל נובה, שיתפה בריאיון מצמרר את סיפור ההישרדות שלהם. השניים חגגו את יום נישואיהם השביעי, עייפים מלילה ארוך של חגיגות, כאשר לפתע הבחינו במטחי רקטות שהלכו והתגברו.
בלי להבין את ממדי האסון, הם קיפלו את הדוכן, העמיסו הכול לרכב וברחו מהמקום דקות ספורות לפני שחוליות המחבלים חדרו לשטח המסיבה.
את הדברים אמרה בתכנית "עצם העניין" עם אודי שכטר ברדיו אילת 102FM.
רגעי החלטה בין חיים למוות
בדרכם החוצה, נתקלו בעומס תנועה עצום. כשהכבישים לבארי נחסמו והפקקים התארכו, הם החליטו לפנות ימינה – החלטה שהתבררה ככזו שהצילה את חייהם. דקות אחר כך נורה הפקק כולו.
בראל סיפרה כיצד חלפו על פני רכבים פגועים ואנשים פצועים, המשיכו לנהוג תחת מטחי רקטות עד שהגיעו לאזור בטוח. שם, לראשונה, הבינו את גודל הזוועה שנמלטו ממנה.
חיים אחרי הטבח
יום לאחר הטבח בפסטיבל נובה, כתבה בראל על תחושת ההישרדות המבלבלת – על המזל, על האינטואיציה, ועל המחשבות שלא נותנות מנוח. היא הודתה שניצלו מהטבח, אך הדגישה כי הטראומה והזיכרונות ילוו אותם לעד.
המילים שלה משקפות את קולו של דור שלם ששרד, אך ממשיך לשאת את הכאב בכל יום מחדש.
