כולם צריכים לחזור הביתה הוא הקול של המשפחות שלא מוותרות על יקיריהן. האזינו לראיון עם גליה דוד, אמו של אביתר דוד
מאבק של כמעט שנתיים שלא נגמר
במשך כמעט שנתיים אנחנו כאן, ברדיו אילת, עוקבים ונותנים במה בכל יום חמישי למאבקם של משפחות החטופים לשחרור יקיריהם.
המעקב החל כבר בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר — ימים של הלם, בלבול וידיעה אחת ברורה: אסור להפסיק לדבר עליהם.
ליווינו את המשפחות ביום ה־100, ביום ה־200, ובכל פעם אמרנו לעצמנו — זה כבר חייב להסתיים.
לא האמנו כשעברנו את יום השנה, את היום ה־365.
לא האמנו כשחלפה גם שנה וחצי, כשהשעון המשיך לדפוק – 500, 600, 700 ימים — והמאבק לא נעצר.
את הדברים אמרה בתכנית "עצם העניין" עם אודי שכטר ברדיו אילת 102FM.
תקווה, דמעות ועסקה אחת שמביאה הקלה
השבוע, סוף־סוף, אחרי כל כך הרבה זמן של המתנה דרוכה – העסקה נחתמה.
ולמרות שהלב מתקשה להכיל, הדמעות וההקלה התערבבו יחד.
שמענו את הצחוק של החטופים ששבו, ראינו את התמונות הראשונות, שמענו סיפורים קטנים על ימים במנהרות, על פחד, על הישרדות, על כוח אנושי כמעט על־טבעי.
מדינת ישראל עצרה נשימתה — ומול המצלמות, ברגע אחד, חזרה גם טיפת אמון, אפילו אם זה רק זמני.
זיכרון, ניגון וגעגוע שלא נעלם
בין הקולות שליווינו כאן במיוחד היה סיפורה של גליה דוד, אמו של אביתר דוד שחזר הביתה.
גליה סיפרה על המסורת המשפחתית שבה ילדיה נהגו לנגן לה את “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין.
הקלטנו כאן, באולפני רדיו אילת, ביצוע מיוחד לשיר ההוא – מתוך רצון לשמור את הניגון,
המאבק נמשך – עד שכולם יחזרו הביתה
אנחנו שמחים עם כל מי ששבו, שמחים על הנס האישי והלאומי, גאים בעמידת המשפחות – באומץ, בסבלנות ובאהבה הבלתי מתפשרת.
אבל גם עכשיו, כשהשמחה נמהלת בהקלה, אנחנו יודעים שהמאבק לא תם.
יש עוד 19 חטופים וחללים שטרם שבו, ואיתם לב של עם שלם שעדיין חסר פעימה.
המאבק יסתיים רק כשכולם יחזרו הביתה.
עד שכולם יחזרו – נמשיך לדבר, נמשיך להזכיר, נמשיך להאמין.
