סינגל חדש, פרויקט מחודש ושיחה גלויה. המסע של דני בסן נחשף בראיון מיוחד- הצצה לאמן שממשיך לרגש ולהפתיע. האזינו לראיון עם הזמר דני בסן.
המסע של דני בסן מתחיל באנרגיה שנכנסת לחדר לפניו
הסינגל החדש, “המסע לא ידע כי בא אל סופו”, הוא הרבה יותר מעוד תחנה מוזיקלית בדרכו של הזמר שהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. מאחורי יצירתו האחרונה מסתתר סיפור אישי, חברתי והיסטורי, שמחבר בין חמישה עשורים של ניסיון לבין רגישות אנושית שממשיכה להניע אותו קדימה. את השיר כתב יענקלה רוטבליט והלחין דודו טסה, והוא מוקדש לנרצחי פסטיבל נובה ולזכרו של קשת קסרוטי. בתוך כל זה, הוא מדגיש שהשירה היא דרך להבנת תקופות, רגשות ואנשים שמתעקשים להישאר.
“אני עושה רק דברים שאני אוהב”
דני בסן. צילום: אילן בשור
בסן מתאר את השיר כסנונית שנייה מתוך אלבום חדש שנבנה בשקט במהלך השנתיים האחרונות. הכול התחיל בהופעה בפסטיבל הפסנתר בסוף 2022, כאשר אירח את רוטבליט על הבמה. השיחה ביניהם הובילה להבנה שהגיע הזמן לשוב ולשתף פעולה. אחרי האלבום הראשון המשותף, הם מצאו שוב מקום יצירתי, אך הפעם מתוך בשלות אחרת. “אני יותר בוגר, יותר שקול”, הוא אומר. “זה לגעת בחומרים של יענקלה ממקום אחר”.
נקודת החיבור המחודשת עם רוטבליט
בסן החל להעביר את טקסטי רוטבליט למלחינים שהוא מעריך. כך נולד הסינגל הראשון מהאלבום, “רגע אופטימי”, שאותו הלחין ארקדי דוכין. שני השירים הוקלטו עוד לפני השבעה באוקטובר, ולכן לדבריו הם לא נשאו על גבם את המשמעות המרכזית שנוצרה בדיעבד. “אלה שירים שלא ידעו מה הם יהיו”, הוא מספר. “כשקיבלתי את ‘המסע’, ראיתי בו טקסט על אנשים מבוגרים. לא ידעתי שיהפוך למשהו כל כך עכשיו”.
הקשר שלו עם רוטבליט אינו מקצועי בלבד. הוא מתאר קשר שנבנה מתוך אמון ושיחה פתוחה. לאחר פירוק תיסלם, הוא חיפש תוכן עמוק ובוגר יותר. “רציתי להפסיק להיות זמר של נערות בנות שתים עשרה”, הוא מספר. “חיפשתי משמעות, והוא היה האיש הנכון. הוא ידע לגעת במקומות שנגעו בי”. מתוך החיבור הזה נולדה ההבנה שגם שירים עלולים להישכח אם לא מביאים אותם אל הבמה. זו הייתה אחת הסיבות למופע המחווה שהעניק לעבודות של רוטבליט.
בין הבמה לבית: חיים של יצירה ואהבה
לצד היצירה וההופעות, חייו האישיים של בסן תופסים מקום מרכזי. הוא אב לשלישייה וסבא לחמישה נכדים, והוא נהנה מהפשטות שבדברים היומיומיים: חיתולים, גזירת ציפורניים ורגעים קטנים שמחזירים לו שמחה. “אני עושה רק דברים שאני אוהב”, הוא אומר. הפשטות הזו מלווה גם את דרכו המוזיקלית ומעניקה לאנרגיה שלו על הבמה איכות נדירה.
בתוך השיחה, הוא סיפר גם על הרגע שבו הבין לראשונה שהוא יודע לשיר. כילד בשם אנטוניו דרגומיר, שהגיע לישראל מברזיל בסוף שנות החמישים, כל המשאבים הופנו למוזיקה. בגיל חמש עשרה, בדרך לאילת, שר באוטו עם חברים. לפתע כולם השתתקו והוא נשאר לשיר לבד. “הסתובבו אליי ואמרו לי שאני שר יפה”, הוא נזכר. משם הדרך להופעות, ללהקה צבאית ולקריירה כבר הייתה טבעית.
הוא מדבר גם על החיבור לשירים בעלי עומק אישי. “לא קלה דרכנו”, לדוגמה, התחיל כשיר אהבה שכתב רוטבליט לבת זוגו בתקופה מורכבת, ורק שנים מאוחר יותר הפך לשיר לאומי המזוהה עם תקופות של קושי. עבורו, השיר נשאר אישי לאורך כל הדרך. “כל אחד מאיתנו התייחס אליו אחרת. במשך הזמן הוא חזר אליי, והוא שוב מדבר על תקופה שבה לא קלה דרכנו”.
הבמה היא המקום שמביא אותו לחיים בכל פעם מחדש. “אני משאיר את הגיל במדרגות כשאני עולה לבמה”, הוא אומר. “על הבמה לא כואב הגב, לא כואב כלום. איך שמתחילים לנגן אני נהיה מטר תשעים”. את הדברים אמר בתכנית 'הקצב של אילת' עם ולדימיר נאומקין ברדיו אילת 102FM, בשיחה שעוברת בקלות בין נוסטלגיה לאומץ אמנותי.
לקראת סוף השיחה נשאל:
“דני האם השלום בדרך? הוא קרוב?”
והוא ענה מיד, בכנות שמאפיינת את כל יצירתו:
“הלוואי הלוואי הלוואי, אני חושב שעכשיו עדיין קצת מעונן”.
וכאן, בתוך העשייה והיצירה שממשיכים לנוע סביבו, המסע של דני בסן מתקדם קדימה, כקשר מתמשך בין חוויות, עשייה ואנרגיה שמביאה תמיד משהו חדש.
